יוגן.  מאפיה קהילתית.  ראיון עם דפי מן.

IMG_6371.JPG

את דפי אני מכיר מקבוצת הזן שבה אני מתרגל. ישבנו האחד ליד השניה במדיטציה, בשתיקה, במשך שלשה ימים. זה היה בריטריט שנערך בקיבוץ תובל בגליל. כשהסתיים הריטריט הרגשתי שנקשרו נפשותינו. איך אפשר להיקשר לאדם שלא החלפת איתו מילה? פשוט ככה. אפשר.

מאז אותו ריטריט יצא לנו לדבר ולגלות שאנחנו הולכים במסלולים מקבילים, שנינו הצטרפנו לתרגול זן, שנינו למדנו (עדיין לומד) פרמקלצ'ר, אפילו למדנו קליגרפיה אצל אותו המאסטר היפני.  דפי ותיקה ממני בדרכי האדמה והרוח, לכן היה לי טבעי לקפוץ לבקר וללמוד ממנה ומתמרה, השותפה, במאפיה הקהילתית המרגשת שפתחו במושב עדנים שבשרון. הצילומים והראיון שכאן הם מאותו ביקור של שישי בבוקר, לקראת סוף החורף. 

אז, אם אפשר קצת פרטים על דפי...:


...בחורה אינפנטילית רוב הזמן, אך שעון הגיל מורה על 47 שנות…
3 ילדים עם איש חמוד וטוב לבב...חואן. בת גדולה..ליה עם פתח (Laia). נולדה בברצלונה לפני כמעט 15 שנה. כשהיינו יותר הרפתקנים ופחות אחראים.
אוריה חביאר שנולד 3 שנים אחריה כמעט...והיום בן 12. נולד במקום הרבה פחות אטרקטיבי...בית חולים מאיר בכפר סבא.
אחרונה חביבה...מאד שובבה. לא הגיונית ולא אחראית. וגם הרבה פחות ברורה לי..גלי...בת 9

אחרי כל זה, דפי בהחלט אוהבת ומחוברת לאדמה. בתור ילדה החלום שלי היה לגדול ולהיות שומרת יערות. החלום עדיין שם. נוספה לו גם הכמיהה לייצר לחם אמיתי. לגדל ירקות. לשמור על העולם. להבין אותו בצורה עמוקה יותר.
באיזשהו רגע על ציר הזמן שלי...לא ממש רחוק מעכשיו נחתה לה ההבנה שהחיים כל כך קצרים וכל כך חולפים. אתמול הייתי אישה צעירה חסרת גבולות שחיה בלי הרבה חשבון...היום אני אמא, לא צעירה בכלל שרודפת אחרי החלום ההוא, כשהייתי קטנה. לשמור על יערות.

מה היא יוגן? ספרי בתמצית או בהרחבה, מתי, עם מי, איפה?


יוגן נוצר בתוך "יוראי ותמרה". קודם נולדה החווה. חוות יוראי ותמרה (על שם תמר ואבא שלה). אני ותמר מכירות המון שנים. מלצרנו יחד אי שם כשהיינו סטודנטיות וחיינו בתל אביב. הקשר נותק עם הזמן, ואז, יום אחד ולגמרי במקרה, נפגשנו פתאום בקורס פרמקלצ'ר בחוות יבולים שבכפר מל"ל. משם המשכנו יחד לקורס ביו-פאלחה, שהתקיים בזמנו בחווה ואדם אצל חיים פלדמן (שבינתיים עבר לפורטוגל) ומאז המשכנו לפנטז ולחלום...ולהביא ילדים...עד שהגיע הרגע הנכון. תמר צלצלה ואמרה...קדימה. אני מוכנה...מתחשק לך להצטרף? ככה קמה החווה. גידלנו ירקות עונתיים בכמות קטנה. הגיעו אלינו פעם בשבוע חבר'ה עם צרכים מיוחדים לעבוד יחד בשדה. הצטרפו כמה מתנדבים ופתאום הדבר הזה נוצר. וזהו. 


תוך כמה שנים נולדה יוגן. יוגן נולדה כמאפיה קטנה. שמכילה בתוכה שתי נשים הכמהות להכין לחם טוב ומזין. שבא מהבטן. מתהליך נכון. מקמח נכון...ואולי יום אחד, גם מחיטה נכונה, שלפחות חלקה, יגדל בחוות יוראי ותמרה בדרך הנכונה והבריאה לחיטה לגדול.


חיפשנו שם למאפיה שכזו והשם לא הגיע. ולא הגיע.. ואז תמר נסעה לטיול גדול של כמה חודשים עם המשפוחה. כל הזמן הזה התכתבנו וחלמנו. איך יהיה ומה יהיה. יום אחד נתקלנו בשם יוגן...שהוא מונח באסתטיקה היפנית. קיבלנו צמרמורת מהשם הזה ומה שהוא מסמל

"השתאות כל כך עמוקה מהיקום, שאין מלים לתאר אותה" וזה התיישב בדיוק בתוך הסיפור שלנו.


מה היא מאפייה קהילתית, במה היא שונה ממאפייה מסורתית?


אנחנו פשוט מאפייה קטנה. שלא רוצה לגדול. רוצה להישאר אזורית. מי שנוח לו לקפוץ ולהביא לחם הביתה מוזמן באהבה. אני לא יודעת מהי מאפיה מסורתית, אבל בהחלט אנחנו עובדות מתוך תחושה חזקה של עבודת כפיים. תהליך ארוך ומשמעותי ללחם המחמצת. מחמצות עמוקות טעמים ולמידה מתמדת….אולי יש בזה משהו מסורתי?!

 

איך הולך לכן :)?


אנחנו נמצאות בתהליך מתמיד של בדיקה ודיוק מול עצמנו. מה נכון לנו. מה אמיתי. איך העבודה הזו מיישרת קו עם הבית והילדים שלנו. חלק מהדיוק היה בזמנו לוותר על משלוחי סלים שבועיים שהיינו עושות מהשדה ולהתרכז בגידול ומכירה למסעדה אחת (גוז' ודניאל) עם שף מתוק, יצירתי וכשרוני לאללה...שניר אנג סלע.
היום אנחנו עובדות על דיוק המאפיה...לוקח זמן, אבל נמצא בלמידה.

 

 

איך הגעת לזה? האם סוג העבודה ביוגן הוא משהו שעשית כבר בעבר? האם עסקת כבר בעבודה שקשורה לחקלאות או מלאכת יד, או עבודה בשיטות מסורתיות?
 

אחרי שנים אפרוריות במיוחד שבהן עבדתי במשרדים שונים. ונתקעתי בפקקי בוקר ארוכים ומדכאים, הגיע רגע שבו לא יכולתי יותר. הרגשתי שאני נעשית אפורה. בפנים. בגוף. בידיים. ממש בצבע אפור.
הדבר היחיד שהוציא אותי מזה היה איזה מטפל חמוד שהלכתי אליו להתייעץ. באותם ימים רחוקים היו לי ראסטות ארוכות וכבדות. הוא הסתכל עליי ואמר שאם אני רוצה לעשות שינוי משמעותי, אני חייבת להשאיר את הכובד הזה מאחוריי. השיער עוצר אותי. חשבתי שהאיש משוגע. אבל אולי היה משהו בדבריו. כי משם התחלתי להתגלגל לקורס הפרמקלצ'ר והדרכתי במרכז החינוכי בחירייה. בניתי יחד עם שותפות תוכנית לבתי ספר שקראנו לה "מהגינה לצלחת". התוכנית עסקה באוכל ובחקלאות ובבישול של 3 דורות...ואז הגעתי ללמד אגרואקולוגיה עירונית בכפר הנוער מוסנזון...ואז עוד איזה קורס ויוזמה.

הכל הצביע על אדמה ועבודה בידיים. הרבה בישולים. משם נפתח גם משהו בתפירה. בכתיבה...דברים התגלגלו למקומם הנכון.


אז במידה מסויימת העבודות שעסקתי בהן בעבר היו מאד שונות מיוגן.
עבודות שחייבים. שלוח הזמנים יתאים לגן של הילדה...שהמרחק יהיה סביר...וגם הרבה שקשור בלהאמין בעצמי. ומה עושה לי את זה...התגלגלתי.
אבל יש דבר כזה בפנים. קול פנימי שזעק וזעק וזעק עד שאי אפשר היה להתעלם ממנו יותר וחייב אותי כמו יד נעלמה לעשות שינוי. ובשינוי הרגשתי טוב. הרגשתי בעור של עצמי. 

 


האם העבודה ביוגן שינתה דברים נוספים באורחות החיים שלך? האם הייתם צריכים לעבור שינויים נוספים בבית, עם המשפחה/ משפחות, כשהחלטתן על הפתיחה של המאפייה?
 

הרבה שינויים. של לוחות זמנים. של עבודה בשעות מאוחרות וגם מוקדמות. חואן נרתם לעזור. הוא בא לעבוד תקופה במאפיה. ביום שישי. וביום חמישי אני כל היום לא בבית והוא כבר לא עובד כדי להיות בבית במקומי.
ההכנסה שלי קטנה. היא אף פעם לא היתה מאד גבוהה. אנחנו מאד מתפשרים כלכלית...ויש בינינו ויכוחים קשים על הנושא...זה ברמה ממש הישרדותית...אבל אני מרגישה שלא יכולה לעשות יותר דברים אחרים. אולי ויתרתי על האופציה של לחיות ברווחה כלכלית...ויתרתי לעצמי...אבל אני לא חיה עם זה בשלום! יש לי עוד עבודה שם.

מה לימדה אותך העבודה ביוגן. על עצמך. על אנשים. על הסביבה שלך. (אני כותב ומחייך, אולי זה אותו הדבר :) 


העבודה ביוגן היא ההצלה שלי. יש לי שותפות מדהימה עם תמר. באמת יחידה מסוגה. מאד מבינות האחת את השניה. אני אוהבת לעבוד בידיים. ומתרגשת כל פעם מחדש לראות כמה למידה יש בהבנה של שדה. של בצק. זה כל כך מעצים. ונצד שני כל כך פשוט. והחיבור הזה של פשטות עם העצמה הוא שילוב שעושה לי פרפרים בבטן...ועדיין מרגישה שאני לא יודעת כלום ויש עוד עולם שלם ללמוד. 
לומדת על עצמי כמה זקוקה לעבוד עם הידיים. ליצור. ולהמשיך ללמוד לנצח. זה מאד מחבר אותי גם למדיטציה שלנו...משהו ללא הסבר עבורי. שחזק ממני אבל מורה לי שזו הדרך הנכונה עבורי.
על אנשים...עם השנים אני מרגישה שאני מתרחקת מאנשים. מעדיפה את הלבד. סיננתי המון מהאנשים שהקיפו אותי. כי זה כבר לא היה אמיתי או לא עניין יותר. הרבה כלום יש בעולם. על מה מתבססים היחסים? שאלה ששואלת את עצמי מול אנשים רבים בחיי.
מרגישה מול העולם שהרבה ממנו ריק מתוכן.
מה שמחבר אותי לסוף השאלה שלך - על הסביבה שלי -
אני דואגת לסביבה שלנו כאן ביקום הזה. קשה לי לדעת מה אנחנו עושים לעולם הזה. יש לי עוד 10,000 שנה לנסות ולעשות עבודה על עצמי כדי שהעולם יהיה מקום טוב יותר. מבטיחה לא להישבר ולהתמיד.. אבל אני לא תמיד נעימה אל האחר, מה שמסמן לי שעוד ארוכה הדרך!

 


יוגן היא חלק מאיזה שלם? באיזה פאזל היא משתלבת? מאיזה סיפור רחב יותר?


יוגן הוא נסיון בקטן לייצר שינוי בחשיבה בצרכנות בדרך להיפגש על בסיס קצת שונה. דרך שלנו גם להוכיח לעצמנו שאפשר אחרת. לחזור למשהו פשוט אך מוקפד. ואם נצליח גם להתפרנס מיוגן בצורה טובה, אז הוכחנו לעצמנו שזה אפשרי. ואז אפשר לשווק את זה כדרך אמיתית ואפשרית לחיים. אבל אנחנו עוד לא שם...בונות את זה

 


מי היו מקורות ההשראה שלך? את מוזמנת לצרף קישורים.
 

הרבה…
לימור אלוף
אסיה - מפיקה שהכרתי מערוץ 8 - שהקפידה למרות משכורת רעב לצרוך רק אוכל נקי ובריא
טליה שניידר - מורה לחיים שכיווננה אותי יותר ויותר לאדמה ואוכל
חיים פלדמן - שלימד אותי ביו פאלחה
אגרואקולוגיה עירונית בכפר הנוער מוסנזון...שנוהלה בזמנו על ידי אורי מורן...שהאמין בי ובמה שיש לי לתת לעולם..ולא ויתר לי. וכל הצוות שעבד שם יחד
הילדים שלי...שמציבים לי מראות כל יום מחדש 
Women who farm
Farm to table
רונית ורד 
אנומראל עוגן
אורי קיטה
בועז פרנקלין
רווינה גיל

 

אם היית פוגשת בדפי של אז, רגע לפני שהחליטה על הצעד, איזו עצה היית נותנת לה?
 

להקשיב ללב. לא לפחד משינוי ולהאמין שהדרך תיקח אותה באמת למקום המדוייק...כולל פרנסה

 

 

האם את שלמה עם הצעד שעשית? על מה את שמחה ביוגן?


אני שלמה. אני שמחה על ההזדמנות שניקרתה בדרכי לשינוי. ועל זה שלא נתתי לה לחמוק מידיי
מאד חשוב לי להראות לילדים שלי שההורה שלהם עושה משהו שהוא אוהב ושמח בחלקו. ולא מתפשר על המקצוע...אני מאחלת את ההבנה הזו לכל אחד מילדיי שייקח את זה אל תוך חייו. החיים קצרים כל כך ואנחנו לא יודעים מה הדרך צופנת לנו. כדאי לקחת את האהבות שלנו בשתי ידיים ולעוף איתן...מקווה שאכן הילדים שלי רואים את זה ככה ברור.

מה היו התגובות של הסובבים אותך, בני המשפחה הקרובים, המשפחה המורחבת, על ההחלטה לפתוח?


חואן היה סקפטי וכמובן שדאג שאין בזה פרנסה.
אמא שלי, שלאורך כל חיי לא אהבה ולא הסכימה עם הדרך שלי הפכה פתאום למאד גאה בי ובעקבות זה מאד התקרבנו. 

 

 מה הקשיים בתפעול של יוגן, מה החלקים הלא נעימים שיש בעשייה שלך כיום? מה הדברים שהיית משנה?
הקושי הראשון שאני רואה הוא ההשקעה הכלכלית הנכבדת שכרוכה במקום שכזה. חייבים גב כלכלי
קושי נוסף הוא הרצון לעשות את מה שחשוב ומה שאוהבים ועדיין להצליח להתפרנס מזה...לא להיתפס כ"הולי הובי"...מה שנאמר הרבה פעמים בשיחות עם אנשים שבאים למקום. להראות שהמקום גם עובד עם הלב וגם מפרנס.
הייתי רוצה שהמקום יתפקד כמאפייה וכשדה חקלאי בשיטות עבודה נכונות ופחות כבית קפה. בית הקפה נפתח במקור כדי להגדיל הכנסות. ראינו שלחם לא מספיק לפרנס אותנו. היינו צריכות לחשוב מה יעבה את מערך ההכנסות...אז קפה וסנדביצ'ים נראו הדבר בנכון והפחות מתפשר. 
יוגן מתפקד בתוך הבית הפרטי של תמר. לאורך זמן זהו פתרון לא נכון. יש פגיעה בפרטיות ונכון יותר לדעתנו שיוגן ימצא לו מקום אחר שבו, כשסוגרים את הדלת בסוף היום, אז יש הפרדה גמורה בין העסק והבית.

 


מי הם האנשים, מה הם הדברים, שהודות להם, יוגן קיימת ומשגשגת?


הרבה אנשים שהיוו ומהווים השראה.
אבל בעיקר בעיקר הקשר שבין תמר וביני. התמיכה שאנחנו נותנות האחת לשניה. ההכלה. הביצים להקים מקום שכזה בלי להיכנע לפחדים ובלי להקטין את עצמנו...וגם מבלי להיות מאסטריות בצק ולחם עדיין. לומדות על הדרך יחד עם הקהילה המקיפה אותנו ומדייקת יחד אתנו את הלחם שלנו
המשפחות שלנו שמאפשרות לנו את המרחב הזה. מאמינות בנו ושותפות מלאות לדבר, הן בעזרה בפועל והן בתמיכה מאחורי הקלעים

 


זהו.


דפי, תודה ענקית וקידה עמוקה :)

IMG_6350.JPG
IMG_6344.JPG
IMG_6337.JPG
IMG_6342.JPG
IMG_6349.JPG